חמוץ מתוק

פרשת הקטורת מלמדת כי בריחה לקיצוניות, לכל כיוון שהיא תהיה, איננה נכונה. רק איזון נכון ומודעות עצמית אמיתית מקדמים אותנו בעבודת ה' שלנו.

בתחילת תפילות שחרית ומנחה אנו אומרים את פרשת הקרבנות ופיטום הקטורת, שם מובאת הברייתא השואלת: "ולמה אין מערבין בה (בקטורת) דבש?" ומשיבה: "מפני שהתורה אמרה 'כי כל שאר וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה'". לפי פשט הדברים, כוונת השאלה היא: הלא הדבש משביח את ריח הקטורת, ומדוע אין מערבים בה דבש? והתשובה: כי התורה ציוותה לא להקטיר דבש על מזבח ה'. אלא שעדיין צריך להבין מהי סיבת האיסור עצמו. האם יש בדבש חיסרון? מדוע התורה אסרה להקטירו על גבי המזבח? אולם ההסבר טמון בתחילת הפסוק: מפני שהתורה אמרה "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה׳". השאור המחמיץ את העיסה, חמוץ ביותר. ואילו הדבש, מתוק ביותר. וכשם שאין רצונה של התורה בהקצנה לחמיצות יתירה, כך אין רצונה ב'מתיקות' יתירה. כלומר, כשם שאסור להתיר את מה שהתורה אסרה, כך אסור לאסור את מה שהתורה התירה. וכמו שאמר שלמה בחכמתו: "אל תהי צדיק הרבה (יותר מהתורה עצמה) ואל תתחכם יותר (ממי שנתן את התורה) למה תשומם". שהרי בורא האדם הוא זה שנתן לו את התורה כספר 'הוראות יצרן' לשימוש נכון בעולם. הקצנה לאחד הצדדים, שלילית היא. וכמו שכתב הרמב״ם (הלכות דעות ג, א) בכוונת פסוק זה כך: "שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר, ולא ישתה יין, ולא ישא אישה, ולא ישב בדירה נאה, ולא ילבש מלבוש נאה, אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן, כגון כהני העובדי כוכבים - גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה. המהלך בדרך זו נקרא חוטא ...לפיכך ציוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים. כך אמרו חכמים: 'לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים?' ובכלל זה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן ציווה שלמה ואמר: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם". הרמב"ם מלמדנו, כי אף שיש לאדם לקדש עצמו במותר לו לצורך עבודת ה׳, עליו לדעת את הגבול שאסור לו לעוברו. כלומר, שלא ינהג בחומרות של פרישות בדברים שבדרגה גבוהה אשר הוא עדיין רחוק ממנה. מעמסת יתר עלולה להביא את האדם ליפול ברוחו ולרדת גם ממה שהוא מעיקר הדין המחוייב על פי ההלכה. וגם אם כעת מדמיין הוא מתוך 'ריבוי האורות' כי הוא כבר נמצא במקום גבוה, הרי מאחר שאינו באמת שם, ירד לבסוף ממדרגה זו כאשר התלהבותו תפוג, ואז עלול הוא מאד להגיע לעצבות ולייאוש כי הנה אינו בעל מעלה, אף שמעולם לא היה באמת במדרגה זו, ורק דמיונו ואפילו גאוותו הביאוהו לחשוב כי הוא שם. לפיכך על כל אדם ללמוד ראשית את המותר והאסור בכל תחום בחיים על פי ההלכה, ולחיות על פי רצון ה'. רק משה רבנו שהגיע לדרגת 'איש הא-לוקים', היה רשאי לפרוש מאשתו לאחר שכבר קיים מצות פריה ורביה. אבל אדם מן השורה צריך לשאת אשה ולחיות על פי רצון ה' כהוראת התורה. סוד זה גילתה לנו התורה בהוראתה שכל שאור - החמוץ ביותר, וכל דבש - המתוק בקיצוניות, לא תקריבו ממנו אשה לה׳. שכן ריחה הטוב של הקטורת צריך להיעשות מתוך איזון טוב ונכון - ככל עבודת ה׳. שבת שלום.